תמיד רציתי לדעת לתפור, לרקום, להוציא משהו אסתטי ואולי גם פרקטי תחת זוג ידיי השמאליות. תמיד הערצתי בסתר את חברותיי לספסל הלימודים בבית הספר היסודי, שידעו לייצר בשיעורי מלאכה בובות, צעיפים עם התחלה אמצע וסוף ועוד כהנה וכהנה יצירות מקסימות. משום מה, היצירות שלי יצאו עקומות, נפרמות בקלות וחסרות צורה.  "את כל-כך יצירתית", נהגו לומר לי כולם, אך הבעיה היתה להוציא את היצירתיות הגועשת שלי מן הכוח אל הפועל.

עם השנים הבנתי שעליי להשלים עם המציאות המרה, לקבל את העובדה שידיי אינן מסוגלות לעבודות עדינות, ועליי לנתב את היצירתיות שלי לכיוונים אחרים וכך גיליתי את הכתיבה. אך עד היום, כשאני כבר "ילדה גדולה", אינני מצליחה לזנוח את החלום, וכשיוצא ספר חדש עם רעיונות ליצירה, אני הראשונה לרכוש, כשבליבי תקווה נושנה- אולי הפעם אצליח...

השבוע התעורר בי שוב הדחף לאחוז בחוט ומחט, והחלטתי לנסות לתפור כיסוי לכרית שהתיישנה. בני הקטן שראה אותי בפעולה ביקש ללמוד את הפלא ולתפור "כמו הגדולים". נזכרתי במשחק ילדות נוסטלגי, שלמרות מגבלותיי המוטוריות שלא קיבלו מעולם אבחון מדעי, תמיד אהבתי לשחק בו וגם הפקתי סיפוק רב מהתוצאה. מדובר במשחק "ציור רקום" שהיה פופולרי לפני כ-30 שנה, ומשום מה היום לא הצלחתי למצוא את המקבילה המודרנית שלו. החלטתי לייצר את המשחק באמצעים ביתיים פשוטים.

לקחתי מסגרת עץ קטנה, שלפתי ממנה את התמונה והכיסוי, ובמקומם מתחתי חתיכה של אל-בד (מפה חד פעמית שגזרתי), והידקתי אותה אל המסגרת באמצעות שדכן.

ציירתי על הבד המתוח ציור פשוט של בית עם גג, וסימנתי את קווי המיתאר בנקודות, על מנת להקל על הילדים במציאת המקום הנכון לנעיצת המחט.

השחלתי חוט רקמה צבעוני לתוך מחט בינונית, ויצרתי את התפר הראשון בתמונה.  מכאן ואילך – היצירה עברה לאחריותו של בני בן ה-6, כשאני יושבת לצידו ועוזרת לו באחיזת המסגרת ביד אחת, ופעולת הרקמה ביד השנייה.

הריכוז שנדרש ממנו היה מירבי, והיה מעניין לצפות בו מהצד מנסה טכניקות שונות של עבודה -   בתחילה החליף את המחט בין יד שמאל לימין עד שהחליט מה נוח לו, שינה מיקום האחיזה במחט, רקם רק מלמעלה כמה תפרים, ואחר כך החליט שיותר נוח לו להפוך את המסגרת כל פעם לפי מיקום המחט.  הוא גם עצר וניסה לחשב איזה "מסלול" כדאי לבחור ועבר פעמיים על קו המיתאר העליון של הבית, כדי לחזור ולרקום את הגג.

לאחר כחצי שעה של עבודה, התמונה היתה מוכנה – סיפוק מהיר מחד, אך מאידך הרגשתי שגם הצלחנו לעבוד על היבטים חשובים של מוטוריקה עדינה, תיאום יד ועין ועוד. לאחר שסגרתי את התפר האחרון וגזרנו את החוט, הסתובב הילד עם התמונה החדשה ברחבי השכונה וסיפר בגאווה לכל שכן ועובר אורח שנקלע לאזור כיצד הוא למד לתפור והכין בכוחות עצמו את יצירת המופת, וכיצד הוא מתכנן להכין לכל בני המשפחה ציפיות לכריות הנושאות את שמם הפרטי.

ואני? כאמא גאה ישבתי לי בצד  נרגשת מהעובדה שמעבר לכל היתרונות בהפעלה פשוטה זו, הצלחתי מבלי משים לחזק את ביטחונו העצמי של ילדי הקט ביכולתו הביצועית, למרות שכמוני גם הוא לא ניחן בכשרון מוטורי ויכולות קואורדינציה גבוהות. ועל כך, אני הכי מודה!

חודש אחר כך שמעתי מחברה שבכל זאת קיימת גרסה עדכנית לרקמה ראשונה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי – התמכרתי לנפלאות היצירה הביתית, וכמו בני, קיבלתי גם אני קצת יותר ביטחון ביכולות היצירתיות שלי.

ציור רקום

של מירב אילון

צריכים את זה

מסגרת תמונה "ערומה", עדיף מעץ

אל-בד (מפה חד פעמית)

טוש לסימון

חוט רקמה

מחט

יוצרים את זה

מותחים את האל-בד על המסגרת, ומהדקים באמצעות שדכן.

מציירים קווי מתאר של ציור פשוט על גבי הבד, ומסמנים נקודות על גבי הקווים.

משחילים חוט רקמה לתוך המחט, ומתחילים בעבודה מנקודה לנקודה.

מגוונים את זה

למתקדמים שכבר הבינו את העיקרון ורוצים להתקדם לציור המורכב מיותר מקווי מיתאר חיצוניים, אפשר להציע שימוש בחוטים בצבעים שונים לחלקים שונים של הציור, ומילוי שטחים של הציור בעזרת רקמה צפופה.

במקום אל-בד אפשר למתוח ציפית של כרית, חולצת טריקו, מפית אוכל וכל מוצר טקסטיל אחר, ולרקום עליו את שם הילד או דוגמא נחמדה.

לומדים את זה

רקמה

תפירה

מרוויחים את זה

טיפוח ביטחון עצמי

שיפור המוטוריקה העדינה

שיפור התיאום בין חלקי הגוף (עיןי-יד)

פיתוח ראייה מרחבית (תכנון מסלול הרקמה)

פיתוח הדמיון, כושר המצאה ומקוריות