אבא יקר שלנו, 

זכיתי להכיר אותך כשהייתי בת 14.5. ביקשתי משלומי, שלמד בכיתה שלי, לבחור איתי טייפ – מכשיר להשמעת מוזיקה באותם ימים. הוא הגיע לחנות החשמל יחד איתך. היה לך חשוב שאקנה טייפ משוכלל במחיר סביר. בחנות שאלת שאלות רבות, בחנת כל פרט והתמקחת על המחיר. כבר אז הבנתי – עומד מולי אדם חכם וחם! 

במהלך 40 השנים שחלפו מאז, גיליתי עוד ועוד: את עיניך הכחולות והטובות, את החמלה, את הלב הרחב, את התבונה והרגישות. היית בן זוג אוהב, איש משפחה למופת, אישיות של חינוך לערכים, סופר ומשורר, יועץ ומורה דרך לחיים של לא מעט אנשים!

היית בן מצטיין וגאווה להוריך – אנה ואיליה גרינשפון זכרם לברכה, שגידלו אותך על ערכי אהבת האדם, שוויון, מצוינות וציונות, והפכת בעצמך לדמות של דוגמא ומופת.

היית אח גדול לשי במלוא מובן המילה מהתחלה, תמיד עם יכולת הובלה והכלה.

היית בן זוג נאמן ואוהב לאמיליה, שותף אמיתי בלב ובנפש, רומנטיקן חסר תקנה 57 שנים. ידוע הסיפור שב-78 שנותיך הסכמת לאכול עגבניות רק פעם אחת, כשהיא הגישה לך עגבניות, כי לא ידעה שזה המאכל השנוא עליך.

ביכולות היצירתיות שלך כתבת עליה שירים, ריכזת לספר את כל הציורים שלה ולא פעם יזמת תערוכה להצגתם.

יחד בניתם זוגיות מעוררת השראה ומודל לחיקוי של כבוד הדדי, חברות עמוקה ואהבה גדולה. יחד הקמתם את שבט גרינשפון הדרומי עם גאווה מקומית לבאר שבע. 

עבור שלומי היית אבא גיבור ואמיץ – חייל שנלחם בק.ג.ב כדי לעלות לארץ, למרות שידע שיחיה חיי מהגר.

האומץ שלך השתקף בעיניו של שלומי גם בנסיעות ללימוד אנגלית בלונדון, למרות שהשפה לא באה בקלות.

לאורך הילדות הוא חווה אותך כחלוץ וחדשני בכל דבר: טסת לטיולים בחו"ל הרבה לפני שזה היה נהוג בארץ. אחרי פחות משלוש שנים בארץ וללא כסף של ממש, יצאת עם אמיליה לטיול הגדול באירופה. כמה פעמים הזכיר שלומי את שתי ערכות הלגו הענקיות שקיבל מכם כשחזרתם.

שימשת לו, לטל ולליאור דוגמא אישית לנחישות בכל תחום: בתור סטודנט עבדת בבניין, נהגת להוציא דלת מאתר הבנייה, לשכב עליה ולחטוף תנומה. לא היססת להילחם בפוליטיקאים כדי לנהל תיכון באופקים. 

לחמת בנכות מהתאונה הקשה שעברת עד שהפכת למפקח במשרד החינוך!

לצד הנחישות והדריכות להשגת המטרות, שלומי גם ראה את הסבלנות הרבה שלך באיסוף הבולים הקפדני שאותו ירש ממך.

שימשת אב המשפחה במלוא מובן המילה – דאגת, פרגנת, לימדת ופינקת. השקעת בבניך מעל ומעבר בכל דרכי החינוך – ניסויים מדעיים, הרכבות, בניית טיסנים, איסוף בולים, שפע של טיולים וחידונים. 

כמה היית גאה בשלושת הבנים שכל אחד בתחומו עומד בדד-ליינים ומגיע להישגים מצוינים – שלומי בהיי טק, טל הפרופסור בהגשת המחקרים באוניברסיטה וליאור בפתרון בעיות טכנולוגיות מורכבות.

אלינו הכלות התייחסת כמו אל בנות: לכולם סיפרת שיש לנו רופאה במשפחה – ד"ר יוליה גרינשפון. 

לי תמיד אמרת בחצי חיוך: "יעלי, מקווה שתשרדי במשרד החינוך!". יכולנו לשבת שעות ארוכות לשתף בעלילות משרד החינוך, ההסטוריה המשפחתית, טיולים, הקשרים מילים בין שפות, ארגון וסדר, ומה לא!  כמה בדיחות פרטיות היו לנו אליעזר!

בשיחות שלנו התגאית בששת נכדיך –

• ערן – הגרינשפון הראשון שעבר את מבחן אלגברה 1 במועד א' בשנה א' של מדעי המחשב. בגיל 51 הוא הפך אותך לסבא, ומאז נהנית לחגוג איתו יחד עם כל המשפחה.
• יונתן – על תפקידו כמיירט כיפת ברזל ועל האדיקות כאוהד הפועל באר שבע כסמל לעקשנות בריאה. כמה שמחת כשהוא בחר בלימודי כלכלה וניהול. 
• יהלי – על המיזמים החינוכיים, ההתנדבות  במד"א ובמועצת התלמידים. ישבת איתה בסבלנות לתכנן את חלומה להקים בית לעניים.
• יובל – על החוכמה ועל היוזמה לפנות בכיתה ב' לאקדמיה ללשון העברית כדי לקבל סוף סוף תשובה על מקור השם גרינשפון. גם כשסיפרת את הסיפור בפעם ה-99 נצצו עיניך מגאווה.
• טליה – על היצירתיות והאמנות, ועל כך שתמיד, אבל תמיד, ניצחה את כל המשפחה בחידוני קהות, ולא משנה מה היה הנושא. לפני שהתחלנו בחידון, אמרת לי לא פעם: טליה תנצח.
• אייל – על הצרכנות הנבונה המשודרגת, הכוללת חוש עסקי מפותח. 

היית איש העולם הגדול, על כל מקום ידעת לספר משהו מיוחד מאחד הטיולים ברחבי העולם. בכל סיפור בלט הרצון שלך ללמוד כדי להשפיע. 

היית איש חזון! החינוך היה טבוע בכל רמ"ח איבריך!

סמלי מאוד שהלכת מאיתנו בבוקר של 1 בספטמבר.

היה בך שילוב נדיר של ידע נרחב בכל דבר: היית גם מהנדס חשמל וגם דוקטור לחינוך. ידעת לרתום את שני התחומים האלו לקידום החינוך הטכנולוגי תוך מתן שוויון הזדמנויות לכולם. לא פסחת על שום בית ספר, תמיד הגעת לבקר. לא דילגת על אף אחד מהמפמרים ואנשי המפתח המובילים את התחום המשמעותי הזה לטובת ההתפתחות של מדינת ישראל. 

יוסי בר דוד, הוותיק במפמרים של החינוך הטכנולוגי במשרד החינוך כתב עליך בקבוצת המפמרים אתמול: "אחרון המוהיקנים שליווה את החינוך הטכנולוגי מראשיתו". 

אליעזר,

במהלך השנה הלא פשוטה הזו, כשישבתי איתך בבית החולים קפלן מול השמש, הנחת את ידך על הברך שלי. שאלתי אותך בחצי צחוק: "אליעזר, אתה רוצה לאכול ברך?". חייכת ולחשת לי: "את הבת שלי!". ואני עניתי: "זה הדדי".. כך הרגשתי תמיד – אהבה הדדית, קשר עמוק, שאין לו תחליף.

בפעם האחרונה שנכנסתי אליך לחדר, פרצת בבכי קורע לב. ליטפתי את היד שלך והזכרתי שכולנו אוהבים אותך. עכשיו כולנו בוכים עליך. 

אנחנו מבטיחים לשמור על אמיליה האהובה, להשתדל לשמור על הסטנדרטים הגבוהים שהצבת.

נמשיך להיות יחד כמו בחייך, כך יהיה לך קל להשקיף עלינו מלמעלה ולהיות גאה בכל מה שהטבעת בכל בני המשפחה ובכל מי שזכה להכיר אותך.

אוהבים וכבר מתגעגעים!