במבחני פיזה 2022, הבוחנים את יכולותיהם של בני 15 במתמטיקה, קריאה ומדעים, דרום קוריאה הייתה בין המדינות המובילות בעולם.

נתון אחד ממחיש היטב את הפער: 23% מהתלמידים בקוריאה הגיעו לרמות ההצטיינות הגבוהות במתמטיקה, לעומת 8% בלבד בישראל. גם שיעור התלמידים שהגיעו לרמת המיומנות הבסיסית במתמטיקה היה גבוה משמעותית, 84% בקוריאה לעומת 63% בישראל.

במהלך הביקור בדרום קוריאה, ובמיוחד בכנס החינוך והטכנולוגיה בסיאול, ניסיתי להבין מה עומד מאחורי ההישגים האלה. שוחחתי עם מקומיים, התעניינתי במבנה מערכת החינוך ובתרבות הלמידה, וחיפשתי גם את נקודות הדמיון והשוני בינינו.

הנה כמה מהתובנות שאספתי:

1. הכול מתחיל ונגמר באוניברסיטה

אולי ההבדל המשמעותי ביותר הוא המטרה שאליה מכוונת מערכת החינוך.

בקוריאה, הקבלה לאוניברסיטה יוקרתית נתפסת כמפתח לקריירה מצליחה, לתעסוקה בחברה נחשקת ולמעמד חברתי. מבחן הכניסה לאוניברסיטאות, ה-Suneung, הוא אירוע לאומי של ממש.

קווין, שגדלה בדרום קוריאה, סיפרה לי על מערכת שבה התלמידים לומדים לאורך שנים לקראת מבחני הקבלה, מתרגלים שוב ושוב, ומשקיעים שעות ארוכות בלמידה שיטתית.

הדגש הוא על שליטה בחומר, דיוק, מהירות ויכולת לפתור בעיות. גם אם שינון ותרגול ממלאים תפקיד מרכזי, חשוב להדגיש שההישגים בפיזה מעידים גם על יכולות חשיבה, יישום ידע והתמודדות עם בעיות מורכבות.

2. יום הלימודים לא מסתיים בבית הספר

בקוריאה פועלת מערכת ענפה של מוסדות לימוד פרטיים, המכונים Hagwon, שבהם התלמידים ממשיכים ללמוד ולתרגל בשעות אחר הצהריים והערב.

עד כמה התופעה רחבה? בשנת 2025 השתתפו 75.7% מתלמידי בתי הספר היסודיים והעל-יסודיים בחינוך פרטי משלים.

ההוצאה הלאומית על חינוך פרטי משלים הגיעה באותה שנה לכ-27.5 טריליון וון!

זהו נתון מדהים, המעורר שאלה: עד כמה ההישגים משקפים את איכות מערכת החינוך הציבורית, ועד כמה הם נשענים גם על השקעה כספית עצומה של המשפחות?

3. הפרדה בין בנים לבנות? בהחלט!

הופתעתי לגלות שבדרום קוריאה עדיין קיימים בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות, בעיקר בחינוך העל-יסודי, לצד בתי ספר מעורבים.

בסיאול, למשל, כשליש מחטיבות הביניים והתיכונים פועלים בהפרדה מגדרית.

גם ההפרדה בין חטיבות הביניים לחטיבות העליונות, שהייתה נפוצה בעבר, עוברת שינויים, אך עדיין מאפיינת חלק ממבנה מערכת החינוך.

מעניין לראות כיצד מדינה שמובילה בתחומי הטכנולוגיה והחדשנות משמרת גם מסורות חינוכיות ותיקות.

4. ומה לגבי מספר התלמידים בכיתה?

אחד הנתונים שעניינו אותי במיוחד.

לפי נתוני ה-OECD, בשנת 2023 למדו בקוריאה בממוצע 21.6 תלמידים בכיתה בבית הספר היסודי. בחטיבות הביניים עמד הממוצע על כ-26 תלמידים בשנת 2024.

בהשוואה לכיתות הצפופות שאנחנו מכירים בישראל, יש כאן יתרון משמעותי, בעיקר ביסודי.

עם זאת, גם בקוריאה כיתה קטנה אינה מבטיחה בהכרח הוראה מותאמת אישית. לצד מסלולים והתאמות לפי רמות, מערכת הלימודים מאופיינת בסטנדרטים גבוהים ובדרישות אחידות יחסית להישגים.

5. מדידה והערכה, לא רק כלי אלא תרבות

בקוריאה מבחנים אינם רק אמצעי להערכת הלמידה. הם משפיעים במידה רבה על סדרי העדיפויות של המערכת כולה.

יש לכך יתרונות ברורים: ציפיות גבוהות, רצינות, התמדה, תרגול והקפדה על שליטה בידע ובמיומנויות.

אבל לצד היתרונות, עולה גם השאלה כמה מקום נותר ללמידה מתוך סקרנות, לבחירה אישית, ליצירתיות ולתחומי חוזק שלא תמיד באים לידי ביטוי במבחנים.

6. שפת האם וטכנולוגיה, כבר בגיל הרך

אחת התובנות המעניינות שלי מכנס החינוך בסיאול נוגעת להוראת השפה.

התרשמתי מהחשיבות שמייחסים לפיתוח מיומנויות אוריינות, קריאה וכתיבה כבר בגיל הרך, ומהשימוש באמצעים דיגיטליים וחווייתיים לתרגול וללמידה.

הדגש שהוצג בכנס אינו רק על הקניית ידע, אלא גם על יצירת חוויית למידה פעילה, באמצעות משחקים, כלים אינטראקטיביים וסביבות למידה דיגיטליות.

כמי שעוסקת שנים רבות בפיתוח תוכן, בהוראת עברית ובשילוב טכנולוגיה בחינוך, זהו תחום שעניין אותי במיוחד.

השאלה החשובה בעיניי היא כיצד משלבים את הטכנולוגיה באופן שמעמיק את רכישת השפה, ולא רק הופך את התרגול לאטרקטיבי יותר.

7. ומה לגבי שוויון הזדמנויות?

כאן התמונה מורכבת.

לפי נתוני ה-OECD לשנת 2023, מדד ג'יני לאי-שוויון בהכנסה הפנויה עמד בישראל על 0.342, לעומת 0.323 בדרום קוריאה. כלומר, פערי ההכנסות בישראל גדולים יותר.

אבל נתוני ההכנסה אינם מספרים את כל הסיפור החינוכי.

בקוריאה, ההשקעה המשפחתית בחינוך פרטי משלים מעניקה יתרון לתלמידים ממשפחות מבוססות. ככל שההצלחה האקדמית נשענת על שעות לימוד נוספות ועל יכולת כלכלית, מתעוררת השאלה האם מערכת החינוך מצליחה לצמצם פערים או דווקא משמרת אותם.

אז מה למדתי מדרום קוריאה?

ראשית, שהישגים חינוכיים אינם מקריים. מאחוריהם עומדים תרבות שמייחסת חשיבות רבה להשכלה, ציפיות גבוהות, התמדה, תרגול שיטתי והשקעה עצומה של המדינה ושל המשפחות.

יש בהחלט מה ללמוד מהקוריאנים על הצבת רף גבוה, על התמדה ועל האחריות שמייחסים ללמידה.

אבל למדתי גם שחשוב לשאול מה אנחנו מודדים כשאנחנו מדברים על הצלחה חינוכית.

מבחני פיזה בוחנים ידע ומיומנויות חשובים, ובכלל זה חשיבה ויישום ידע במצבים חדשים. ההישגים הקוריאניים מרשימים וראויים להערכה.

ובכל זאת, חינוך אינו מסתכם בציונים.

מערכת חינוך טובה צריכה גם לאפשר לילדים לגלות את כישוריהם, לפתח סקרנות, לחשוב באופן עצמאי, לרכוש מיומנויות לחיים ולצמוח כבני אדם.

הייתי רוצה שנאמץ מהקוריאנים את הרצינות בלמידה, את הציפיות הגבוהות ואת ההתמדה. אני פחות בטוחה שהיינו רוצים לאמץ גם את תרבות התחרות והלחץ שמלווה אותן.

ואולי זו השאלה המרכזית שחזרתי איתה:

האם אנחנו רוצים מערכת חינוך שמצליחה לייצר ציונים גבוהים, או מערכת חינוך שמצליחה להכין את תלמידיה לחיים?

השאיפה, כמובן, היא שלא נצטרך לבחור ביניהן.