מיועד לגילאי: 3-7
תיאור: על פי ספרו של מוריס סנדק. סיפור מסעו הקסום של מקס במרחב שבין עולם הפנטזיה והדמיון לעולם המציאותי- בעל החוקים והמוסכמות עד להגעה לשליטה עצמית בכוחות עצמו. הצגה בנושא התנהגות ומשמעת.

יוצרים: עינת סנדרוביץ
מאת: מוריס סנדק
בימוי: מאשה נימירובסקי
תפאורה: שמעון וסרשטיין
תאורה: ניסים מזון
משתתפים: שרית מזון , אלון אורבך, תומר הלדשטיין

מקס הוא ילד שובב מאוד. ערב אחד אמו כועסת עליו מאוד ושולחת אותו למיטה בלי ארוחת ערב. מקס מפליג בדמיונו לארץ יצורי פרא, שם כל היצורים שובבים ומשתוללים בלי סוף.

אז איך מציגים מסע הנע בין עולם הפנטזיה והדמיון לעולם המציאות? בעזרת בובות כמובן.

תחילת ההצגה היתה מעט תמוהה, ארוכה ואפילו מייגעת. על הבמה עומדים שלושה שחקנים, שהם כביכול פועלי במה שלפתע מגלים שהשחקנים לא הצליחו להגיע להצגה. "אז מה נעשה?", הם שואלים אחד את השני. הם אינם רוצים לאכזב את קהל הילדים ומחליטים לעשות את ההצגה בעצמם בעזרת בובות. לא ברור למה היה צורך לתרץ את שיתופן של הבובות בהצגה. זה נראה בסדר גמור שהן פשוט שם, הילדים לא מחפשים שום סיבה ושום הסבר, זה נראה להם טבעי ביותר. גם הזמן שהוקצב לכל סיפור המסגרת היה ארוך וההורים החלו לנמנם. להפתעתי לא נראה היה כי יש השפעה דומה על הילדים, ולמרות שהייתי בטוחה שכל רגע אורי בת השנתיים ושמונה חודשים תתחיל לדבר ולבקש ללכת, זה לא קרה.

צבע וקסם

גם החלק שהציג את סוגיית היחסים בין מקס לאמו היה קצת ארוך ומייגע לטעמי, אבל כשכמעט אמרתי נואש, החל מקס את מסעו וההצגה קמה לחיים. תחילה היה זה "ים" שכאילו הופיע משום מקום אליו הצטרף הירח, שעד עכשיו היה תלוי מאחור בשמיים, והפך לסירה שלקחה את מקס לארץ יצורי הפרא. בעזרת אמצעים שונים הפך החדר הסטנדרטי לארץ צבעונית ופרחונית. מארבע קצות המיטה צצו פרחים גדולים בשלל צבעים, דלתות הארון הפשוט נפתחו ומצידם השני התגלה עולם אחר וגם בשידה ובארגז הצעצועים נעשה שימוש דומה– הכל קורה לנגד עיני הילדים הצופים בהתהוותו של עולם חדש. ומקס יצא למסעו. הדמויות המוזרות והמיוחדות מהסיפור היוו השראה לבוני הבובות והבובות היו נאמנות במראן למקור ומוצלחות במיוחד. לא הפריע לרגע שמפעילי הבובות נראים לאורך כל הדרך, להפך - היה לזה את הקסם שלו.

מקס מכניע את יצורי הפרא בתכסיס קסמים ואחר כך מבלה בחברתם, עד שהן עוברות את הגבול וההתנהגות השובבה שלהן מתחילה להיות מסוכנת. אז מקס נוהג כאמו – כועס עליהן מאוד ושולח אותן לחדר "בלי ארוחת ערב". זה הרגע שמקס מבין את התנהגות אמו ורוצה לחזור אליה הביתה.

הבובות בהצגה תופסות מקום חשוב והן מופיעות בגדלים שונים ובתפעול שונה – חלקן מתלבשות על היד וחלקן מופעלות באמצעות מקלות שמחוברים אליהן. אין שיוך קבוע של בובה למפעיל, כל שחקן מפעיל את כולן בהתאם לצורך בהצגה וזה מצד אחד לא הפריע ומצד שני היה יפה לראות.

ההצגה מלווה בשירים עליזים וקליטים שזומזמו בבית עוד כמה ימים אחרי ההצגה.

זו הפעם הראשונה שאורי רואה הצגה באולם. הילדה נרגשת כולה. אחותה, דניאל בת ה-6, היא כבר בעלת ניסיון ומנחה אותה בדרך כיצד עליה להתנהג. "לא לדבר בהצגה, בסדר?", "אם את צריכה פיפי תגידי לאמא, טוב?", ממש אמא קטנה בעצמה. למרות שזו לה הפעם הראשונה, ואולי דווקא בשל כך, אורי אכן יושבת מרותקת במהלך כל ההצגה. גם דניאל מרוכזת כולה בהצגה. אני מביטה סביב – נראה שמרבית הילדים במצב דומה, ההורים לעומת זאת, רדומים משהו. קשה לי להצביע מה בהצגה בדיוק שבה את לב הילדים, אבל אותו דבר נסתר לא עבד על ההורים.