התמונה המשפחתית שנגלתה להורים ולתלמידי כיתה זו שישבו באולם נראתה די עגומה אבל לצערנו לא רחוקה מהמציאות – סבא זקן (הוגו ירדן הנהדר!) משייף קורת עץ בחצר, הנכדה מתרגזת, הנכד מזדהה איתה והאם תמרה כבר רגילה ליחס שנותנים ילדיה לאביה שעבר לגור איתם לא מזמן. הילדים בטוחים שסבם חולה נפש, הם לא מחשיבים אותו כלל ואפילו לא קוראים לו "סבא". הם רוצים שיעבור לגור בבית אבות.

כמה דקות לפני כן הוקרן על המסך בשחור לבן סיטואציות שמראות את אלכס הסב בכלא הרוסי. וכמו במציאות של ימינו – העבר לא עשה רושם על אף אחד. בהמשך מתגלה תוך כדי השיחות בין השחקנים שהנכד ירון לא הגיש את עבודת השורשים כמו כולם והוא בכלל לא יודע דבר על העבר המשפחתי. ואם זה לא מספיק, בעבודת השורשים של הנכדה הגדולה מתברר שנכתב שהסבא כבר מת!

בת כיתתו של ירון שתפקידה לצלם את המשפחות מגיעה אליהם ומתפלאת לגלות שירון לא טרח לשוחח ולו פעם אחת עם סבו. היא מאזינה לסיפורו ממקור ראשון ומגלה אדם מקסים עם סיפורים עצובים ומרגשים. מכאן נחשף תהליך עדין שבו ילמד ירון, דרך מפגש מחודש עם סבו, לקבל מחדש את משפחתו וכמובן את עצמו.

לא הפסקתי לבכות במהלך ההצגה מהנושא הטעון הזה של חשיבות העבר המשפחתי של כל אחד מאיתנו וההיכרות המעמיקה עם הדורות הקודמים. העברת המסרים לנערים נעשתה בדרך מקורית ומוצלחת, הכוללת תפאורה פשוטה משולבת בקטעי הסרטה מהעבר, משחק מעולה, טקסט ברור מתובל בהומור ובדימויים מעניינים ושחקנים שעושים את עבודתם נאמנה. הצגה חשובה להכרת המורשת.

הילדים הזדהו עם כל מה שעבר ירון, ואני מניחה שלרבים מהם רטט הלב למראה ההצגה המרגשת הזו. חברתי שישבה לידי הזדהה עם דמות הסב שהזכיר לה את אביה במראה, בדיבור ובסיפור – היכולת של יוצרי ההצגה להעלות סיטואציות שמשברות אל קהל רב בטווח גילאים גדול יחסית – עשר עד מאה ועשר ראויה לשבח!

מיועד לגיל: 10+

תיאור: הפערים הגדולים בין הדור הישן לבין הנוער של ימינו סביב נושא השורשים של המשפחה. 

נושא: שורשים, מסורת, משפחה

מחזאי: אביב לוז

בימוי: אלי דור חיים

מוזיקה: עדי כהן

עיצוב תפאורה: דני בלינסון

עיצוב תלבושות: מוני מדניק

עיצוב תאורה: רוני לביא

שחקנים :הוגו ירדן, רבקה נוסן , טלי בן יוסף , נדב ניר , תמרה נתנאלי / רונית בקרמן