הרבה לפני שבכלל פגש את שרק, הלוחם הידוע לשמצה, המאהב והעבריין - 'החתול במגפיים' (אנטוניו בנדרס) - הופך לגיבור. זה קורה כשהוא יוצא להרפתקה עם החתלתולה הקשוחה והפקחית קיטי 'סופטפוז' (סלמה האייק) והאמפטי דמפטי (זאק גליפיאנאקיס) במטרה להציל את עירו. לאורך הדרך מחכות להם הסתבכויות וקשיים בדמותם של צמד הנבלים ג'ק וג'יל (בילי בוב תורנטון ואיימי סדאריס) שיעשו כל מה שביכולתם כדי להכשיל את החתול וחבריו במשימתם. זהו סיפורו האמיתי של החתול, המיתוס, האגדה וכמובן – המגפיים.

כששמעתי שדרימוורקס החליטו להציב את החתול במגפיים במרכז הבמה ולהעניק לו סרט שלם, התמלאתי ציפייה. החתול הוא הדמות האהובה עליי בסדרת סרטי שרק, ובהחלט בעלת רבדים עמוקים יותר, לדעתי יותר משרק בעצמו. מה שמעניק לו את העומק הזה הוא החיבור הגאוני לשחקן אנטוניו בנדרס שמדובב את דמותו. בנדרס בעל המבטא הלטיני המלטף, לקח את הדמות למקומות שהיו בלתי צפויים בסרטי ילדים בתחילת שנות ה-2000. בנדרס, שגילם את זורו ב"מסיכה של זורו" בשנות ה-90 הוא המאהב הלטיני, לוחם מעל החוק ומגן החלשים, כל התכונות ההרואיות והמרהיבות האלו מקבלות טוויסט משעשע עד קורע מצחוק כאשר הן נפגשות עם התכונות החתלתוליות הטבעיות והחיבור של כל אלו (המאהב הלטיני, הלוחם וחתלתול הבית) העצימו את דמותו של החתול לאורך כל סדרת סרטי שרק.

כעת, אולי באיחור, עומד החתול במרכז העניינים. כמו בסרטי אנימציה רבים שיצאו בשנים האחרונות, הגבול שבין סרט ילדים (זה הז'אנר שאליו משתייכת האנימציה באופן טבעי) לבין סרט פעולה ורומנטיקה הולך ומיטשטש. כמו ב"מכוניות 2" שפונה יותר לקהל ההורים המלווים ופחות לקהל הצעיר, גם "החתול של שרק" פונה לקהל הבוגר יותר. כפי שקשה להבין וליהנות מ"מכוניות 2" מבלי להכיר את סדרת סרטי ג'יימס בונד, כך קשה ליהנות מ"החתול של שרק" מבלי להכיר את "המסיכה של זורו" "משימה בלתי אפשרית" ואפילו "קיל ביל" (סרטים שאני מקווה מאוד שאף אחד מהצופים הצעירים לא ראה).

הסרט עמוס ציטטות משעשעות וציניות מעולם הקולנוע הבוגר (בניגוד לסדרת "שרק" שמתבססת על ציטוטים משעשעים מסרטי ילדים ובעיקר מ"דיסני"). דוגמא טובה לכך היא סצינת הפתיחה: החתול מתעורר בבוקר, כשלצידו שרועה חתלתולה לבנה מנומנמת מדושנת עונג. כשהיא פוקחת את עיניה, היא רואה את החתול מתלבש בשקט והוא ממלמל שהוא "חייב ללכת אבל הוא לעולם לא אשכח את הלילה שלנו", אך הוא טועה בשמה של החתולה. אמנם בניגוד לסצינת הפתיחה, רוב הסרט נטול רמיזות מיניות, אבל הוא בהחלט פונה גבוה בהומור ובאסוציאציות. ילדים יוכלו ליהנות מהעלילה הטובה, שעבור המבוגרים היא צפויה מדי.

כמו בשאר סרטי "שרק", גם כאן היוצרים מפגישים אותנו עם יצורים אחרים מעולם האגדות, במקרה הזה ג'ק ואפוני הפלא והמפטי-דמפטי שרוקחים שעטנז עלילתי מתובל היטב בכמות נדיבה של אפקטים ואקשן, קורטוב הומור וניסיון עשיר שנצבר בסרטים הקודמים (שוב החתול שובה לב במבט החתולי המתחנף).

אין ספק שבגרסה האנגלית מדובר בליהוק מנצח: לצד בנדרס מגלמת סלמה הייק את "קיטי סופטפוז" (הם אף הקליטו קטעים רבים של הדיבוב ביחד בניגוד למקובל), זאק גליפיאנאקיס את האמטי-דמפטי ובילי בוב ת'ורנטון ואיימי סדריס את זוג הפושעים ג'ק וג'יל. אני בספק אם מלבד דרור קרן שמדבב את החתול בגרסה העברית, הליהוק יעמוד באותם הסטנדרטים, אך כאמור – מכיוון שהסרט מכוון גבוה, אולי אפשר פשוט לוותר על גירסת הדיבוב (מזמן למדתי שהעובדה שמדבבים סרט לעברית, לא בהכרח הופך אותו להולם לילדים צעירים).

הסרט נחמד, משעשע ועשוי היטב, אך זה מעט מאוחר מדי. למרות חיבתי הרבה אליו, דמות החתול הגיעה לסוג של מיצוי בסרטי שרק הקודמים, אם "החתול" היה יוצא לפני שרק 2 ו-3 ייתכן שהיה אטרקטיבי יותר. באופן אישי אני לא מרגישה דחף לקחת את ילדיי לגרסה המדובבת, ובהחלט אמתין עד ליציאת הדי.וי.די. העלות של יציאה לקולנוע עם הילדים היא כל כך גבוהה ובמקרה הזה בהחלט ניתן להתאפק.

מיועד לגיל: 10+

סוג: אנימציה/קומדיה/הרפתקה

בימוי: כריס מילר  

הפקה: ג'ו מ. אגילר, לטיפה אואוו                           

מפיקים ראשיים: אנדרו אדמסון, גילרמו דל טורו

תסריט: תום ווילר (מבוסס על סיפור של בריאן לינץ', וויל דייויס, תום ווילר) 

פסקול: הנרי ג'קמן

עריכה: אריק דפקוויץ' 

ארה"ב, 2011

משתתפים: אנטוניו בנדרס (פוס), סלמה האייק (קיטי), זאק גליפיאנאקיס (האמפטי דמפטי), בילי בוב תורנטון (ג'ק), איימי סדאריס (ג'יל), בדיבוב לעברית, בתפקיד החתול – דרור קרן