"אם הם יצליחו לכתוב שיר של שרית חדד בלי שגיאות עשית את שלך. יש חלומות ויש מציאות!".

כך מצהיר בהחלטיות מנהל בית ספר בשכונת מצוקה כשמיכאלה, מורה צעירה וחדורת מוטיבציה מגיעה לבית הספר ומציעה ללמד את התלמידים ה"בעייתיים" שלו שייקספיר.

בעצמי נתקלתי בגישה הזאת לא מעט בקרב אנשי חינוך, בעת שירותי הצבאי כמורה חיילת ברמלה. התפיסה שלא ניתן לשנות את המציאות של הילדים האלה, ושבית הספר נועד רק להעביר איתם את הזמן כדי שלא יסתובבו ברחובות נראתה לי הזויה כחיילת צעירה, לא פחות משהיא נראית לי היום.

כותבת המחזה (בשיתוף עם שלומית ארנון) יפעת זנדני, סיפרה בהקדמה להצגה על אביה שהיה איש חינוך. אחרי שהלך לעולמו, הגיעו תלמידים שלו וסיפרו כיצד הוא שינה את חייהם. לא מדובר על מבצע הצלה הירואי, אלא על נקודת מבט, על התבוננות בילד שיכולה לשנות מציאות, זה הכוח של החינוך כמקצוע מציל חיים. התובנה הזאת הייתה עבורה הקטליזטור לכתיבת המחזה.

למרות המקום הפרטי שממנו נולד המחזה, הוא מציג הן את הדילמות של איש החינוך (המורה מיכאלה) והן את הדילמות של תלמידים ממשפחות קשות יום בהתמודדות היומיומית עם מציאות מורכבת.

הקונפליקט בין החלומות למציאות בא לידי ביטוי לאורך המחזה לא רק בהתמודדות של התלמידים עם המציאות הקשה שלהם (פשע, הזנחה הורית, דימוי עצמי נמוך ומצב כלכלי קשה) אלא גם בהתמודדות של המורה מיכאלה עם המציאות החדשה שאליה נכנסה: המעבר לשכונת המצוקה, התמודדות עם תפיסת החינוך הנוקשה של המנהל וכן עם משפחתה שלה עצמה שלא מרוצה מבחירתה האידיאולוגית.

למרות שאנחנו יודעים שכנראה החלומות ינצחו, הקונפליקט נמשך לאורך כל ההצגה ואנחנו לא לגמרי בטוחים עד הרגע האחרון.

נכון, סיפור המסגרת הכללי מוכר לנו היטב - מורה שמגיע לשכונת מצוקה ומצליח/ה לחולל שינוי כנגד כל הסיכויים, ראינו את הסרטים האלה בפעילות בקורס ההדרכה בצופים, בקורס מורות חיילות ובערוצי הסרטים בשעות משמימות, ועדיין צריך להיות מאוד אמיץ לקחת נושא אידיאולוגי עם מסר כמעט נאיבי ולהעלות אותו על בימת התיאטרון מול קהל יעד ציני חסר סבלנות (תלמידי חטיבת ביניים ותיכון). יש הרבה מקומות ליפול בהם וההצגה הזאת לא מועדת באף אחד מהם.

סיפור המסגרת מכתיב שימוש בשפת רחוב (נוער "בעייתי" שכונת מצוקה וכו'). ואכן, השימוש בשפה אחידה (שפת הרחוב) ניכר בכל הערוצים הבימתיים. "שפת הרחוב" של השכונה עובדת נהדר וכמעט בלי צנזורות בדיאלוגים אמינים ולא מאולצים ומקבלת חיזוק חיובי מהתפאורה. עוד בטרם התחיל ההצגה, ציינה תמר בת ה-12 שהתפאורה נפלאה ("מגניבה" אם להיות מדויקת) - קירות מתקלפים מעוטרים בגרפיטי, פנס רחוב וגרם מדרגות שנמצאים לאורך כל ההצגה משנים את ייעודם באופן מאוד יצירתי לכל מוקדי ההתרחשויות: כיתת לימוד, דירת מגורים, רחוב ואולם מופעים.

המוזיקה (בסגנון ראפ) מגיעה מאותה שפת רחוב בדיוק, והיא נהדרת ונשזרת באופן מרענן וסוחף בהצגה ומעצימה את תחושות האמון של הצופים במתרחש על הבמה.

ברגע שכל הדברים על הבמה מתחברים ואמינים, הצופה יכול להאמין גם למסר הנאיבי שהחלום מנצח את המציאות. וכשהמסר הנאיבי עטוף בחבילה משובחת של גרוב, תפאורה מגניבה, מתח, הומור ודרמה (כל מה שצריך כדי להחזיק חבורת בני נוער באולם התיאטרון), אפשר לקוות שהוא יחלחל לקהל הצעיר ואולי אפילו יהפוך חלום למציאות.

מיועד לגיל: 11-17

מחזה: שלומית ארנון ויפעת זנדני - צפריר

בימוי: יפעת זנדני - צפריר

עוזרת במאי: דבי לוין

משתתפים: מיכאלה: ענת פדרשניידר מוטי: ציון אשכנזי, יניב: רוני (רוקט) אראל, חווה: אביבה נגוסה עומר: עמית רייס, זנגי / אמנון: איציק גולן

תיאור: התמודדות של המורה מיכאלה עם המציאות החדשה שאליה נכנסה: המעבר לשכונת המצוקה, התמודדות עם תפיסת החינוך הנוקשה של המנהל וכן עם משפחתה שלה עצמה שלא מרוצה מבחירתה האידיאולוגית.

אתר: www.youtheater.co.il

טלפון: 03-6497760

תפאורה: ניב מנור

תנועה: יעל תורג'מן

תלבושות: דלית ענבר

תאורה: זיו וולושין

מוזיקה מקורית: איסר שולמן

צילום: ‏‏ינון צפריר

מועדי הצגות: 21.5.13 בשעה 20:30, אודיטוריום רוזין ברמת אביב

מחיר: 70 ש"ח

עוד הצעות לבילויים עם הילדים