לאחרונה אני מדירה רגליי יותר ויותר מהצגות ילדים. חוויותיי מהצגות אלו – הן לרוב תיסכול גדול

אני אשת תיאטרון ולפיכך אופי הצפייה שלי הוא לרוב ביקורתי. קשה לי ליהנות הנאה שלמה מהצגה. כמעט תמיד אני רואה שחקן (במקרה הטוב זה אחד..) שלא משכנע אותי עד הסוף בתפקידו, פריט תפאורה או אביזר שאינו במקום, ליקוי גדול או קטן בבימוי, תאורה שאינה מתאימה למיזנסצנה או שפשוט לא נכנסה בזמן...
כל אלו במקרה הטוב.
במקרה הרע – מדובר בקטסטרופה בימתית, עם צווחות של שחקנים, תפאורה לחלוטין לא מתוחזקת או שנקנתה ב"הכל בשקל", תלבושות שלא כובסו כבר שנים ועל תאורה אין מה לדבר. פשוט אין הבנה שזה עוד שחקן בהצגה.

מה שכן – כשאני רואה סוף סוף הצגה, או במקרה הזה תיאטרון שמכבדים את הקהל שלהם – אני מתמוגגת.

ההצגה "הזמיר" עונה על הקריטריונים האלו.

הסיפור הוא עיבוד לאגדת עם יפנית, אותה בנותיי מכירות – יתרון.

החוויה הויזואלית בהצגות ילדים הינה חוויה חשובה ביותר, והצגה שעונה על צורך זה – עשתה מחצית הדרך לפיסגה. התלבושות, התפאורה והתאורה בהצגה "הזמיר" לא נופלות באיכותן מעיצוב במה בתיאטרון רפרטוארי איכותי ואף עולות עליה במקרים מסויימים בהם נתקלתי לאחרונה..

כעת נדרש למלא את המחצית השנייה. הקיסר של מלך סין משוחק בצורה מעולה. אמינה, לא מתיילדת, מדברת בגובה העיניים.
כמוהו מרבית הדמויות המשתתפות.

המשחק קולח, השירים נעימים לאוזן, הבימוי מעניין ומחזיק את הילדים ערניים, מתעניינים וסקרנים. ותתפלאו: ללא צווחות או ג'סטות מאולצות סטייל גולי הליצן...

עניין אחד הטריד אותי מעט - דמותו של הזמיר, מעבר להיות תלבושתו מעוצבת במקוריות נעימה ומעוררת הערכה, הבחירה באופן התנהלותו המיזנסצינית - מעט עוררה תמיהה. התנהלותו חדה וקופצנית, מעט נוירוטית, בעוד שירתו משרה שלווה ורוגע...

שורה תחתונה: תיאטרון ילדים במיטבו. הבנות רצו עוד. והוכחה ניצחת: גם אני נהניתי. מאוד.


מאת ובבמויה של צביה הוברמן.
תפאורה : טליה אוטולנגי.
תלבושות: אולה שבצוב.
כוריאוגרפיה: לימור רוז.
מוסיקה: יוסי סידי.
עיצוב תאורה: אורי מורג.
פזמונים: יאיר פרומר.
שחקנים: מאיר טולדנו/ערן פרץ, דנה מינראט/תמר רצבי, אייל צ'ובן/דורון ישינסקי, יובל שלומוביץ/אסף דגני, נעמה בסון/מעין וינשטוק, גלית קפויה/ירדן ברכה.

מרוויחים את זה
ערך הנתינה, העזרה וההתחשבות, 
הכרת השונה והייחודיות של כל אחד, 
הרגעת כעסים