אני לא ממש זוכרת על מה חשבתי בילדותי, כשעמדתי דום במהלך הצפירות שנשמעו ברחבי הארץ ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי צה"ל. אני יודעת שרק כשהפכתי לאמא, ונשאלתי שאלות רבות על מלחמות, הרוגים, ילדים שגדלים ללא הורים, התחלתי להקדיש את הדקות המעטות האלו וגם הרבה דקות לפני ואחרי הצפירה לאסונות הכבדים הללו בצורה מוקפדת ועדינה ובעיקר מוחשית.

חברתי הטובה גדלה ללא אבא. אביה ז"ל נהרג במלחמת יום הכיפורים בהגנה על המדינה. מאז שזכיתי להכיר אותה לפני 15 שנה, הקדשתי את זמן הצפירה ביום הזיכרון לאביה החייל שנהרג, למרות שלא ראיתי אותו מעולם. באמצעות ההמחשה הזו לעצמי, יכולתי לדמיין ילדה קטנה שחיה עם אמא ואחים קטנים, ללא אבא בבית. הרבה יותר קל לנו להתחבר לנושא הקשה של המוות הטרגי באמצעות דמות מוחשית, ונראה גם שהרבה יותר קל לילדים להבין את העניין באמצעות סיפור אחד ולא אמירות כלליות שלא נתפסות כמו: "שישה מיליון יהודים נהרגו", "מיליון וחצי ילדים לא זכו לגדול בשקט, לשחק, להתפתח וליהנות מהחיים".

מאז, מדי שנה לקראת הצפירה, אני מספרת לילדיי על חברתי סלעית שהיתה בת ארבע כשאביה נהרג, ומדגישה את החיים שממשיכים למרות הכאבים והקשיים. הכרתי בחורה מלאת חיים, שופעת רעיונות מקוריים, טיפים מקצועיים וכל כך הרבה תובנות חכמות. חלקנו יחד משרד, עבדנו יחד בצוות, ואחד הדברים החשובים שלמדתי ממנה היה לפתור בעיות, להתמודד עם קשיים, להתגבר על משוכות ובעיקר להתייחס באופטימיות גם למה שנראה כסוף העולם. היום אני יודעת איך היא למדה את הגישות הנכונות האלו במהלך החיים. אמה, שהתאלמנה בגיל צעיר, בהיותה אמא לסלעית בת הארבע ולתאומים בני שנתיים וחצי, העבירה את הגישה שלה לילדיה: אהבת הארץ כערך עליון (גם מתוקף תפקידה כמורה לשל"ח), והרבה אנרגיות חיוביות ואהבה לחיים! סלעית טיילה ומטיילת עם משפחתה בארץ ישראל לאורכה ולרוחבה, מנצלת כל רגע בחיים לערכים חשובים ובהחלט מהווה דוגמא אישית לא רק לי, אלא גם לילדיי!

לקראת יום השואה נהגתי להקריא את הסיפור על יאנוש קורצ'אק, הרופא המפורסם שהציל ילדים רבים בשואה – דמות אחת שבאמצעותה קל יותר ללמוד על השואה. השנה, אני מרגישה שילדיי גדולים מספיק כדי לצפות יחד איתנו בסרט "החיים יפים" כחלק מקבלת המידע על השואה.

גם באופן כללי, הנושא הקשה של המוות צריך להיות מועבר בישירות עדינה. כשאבי ז"ל נפטר, וחשתי על בשרי מהו אובדן, בחרתי להנציח את דמותו בפני ילדיי באמצעות דעותיו, סיפוריו המיוחדים, חוכמת החיים שלו, הצחוק המתגלגל שלו. בחרתי לספר על המוות הכואב ולהדגיש את ההמשכיות שלו עבורנו, את הזיכרונות הטובים, את העובדה שהאדם הקרוב יישאר בליבנו תמיד תמיד, ראו כאן: איך מסבירים לילדים על מוות?

לפני שהילדים יוצאים למסגרות החינוכיות לעמוד בצפירה, תנו להם כלים שמתאימים לגילם, ספרו להם סיפור אחד להמחשה, יהיה להם הרבה יותר קל להתמודד עם זה. יותר קל להזדהות עם אנה פרנק ולכאוב את כאבה מאשר לנסות לדמיין מיליון וחצי ילדים שלא קיבלו את צורכיהם הבסיסיים – אוכל, מים, מקום לשחק, תחושת הגנה וחיבוק מאמא ואבא....