"לא מעניין אותי מה את רוצה...זה החיים שלי", את המשפט הזה שמעתי השבוע מבחורה, נערה בת טיפש-עשרה, שעמדה וצרחה על אמא שלה בעודן מחכות בתור להזמין קפה או ארוחת בוקר בארומה.

איך גורמים לילדים האלה לכבד אותנו?  לא גורמים להם!

התשובה שלי היא אולי מפתיעה אבל היא המפתח והבסיס לתקשורת אחרת בינינו לבין הילדים שלנו, בינינו לבין בני הזוג שלנו, בינינו לבין כל מי שנמצא במרחב שלנו.

אני לא מאמין במקסמי שווא וגם לא בפתרונות אינסטנט, אלא במהלך אחר, מפתיע ומאוד משמעותי, בהפניית המבט אל עצמנו, ובתרגום השאלה לשפה שונה לגמרי.

הוויתור צריך להיות ברור!

 הייתי מעדיף שנשאל, "איך זה יכול להיות שהילד שלי מדבר אליי ככה? איך אני "תרמתי" למצב הזה? "

כן, אפשר להרים גבה אפילו שתיים, זה בסדר גמור ורגע לפני שתעברו למייל הבא אני מציע לקרוא עוד כמה שורות.

הדיבור הפוגע והמזלזל, הדיבור שממש לא מכבד משקף משהו מאוד משמעותי במערכות היחסים שלך, במקרה זה עם הילדים שלך. 

מה זה אומר "משקף" ולמה אני מכוון?

מה היית יכול לומר על היחסים שלך עם הילדים שלך? איזה אבא אתה עבורם? מה זה אומר לדעתך להיות אמא - הקרבה? וויתור?

התשובות המאוד מוכרות הן בדרך כלל:

אני אתן לילדים שלי את הכל, הם חשובים יותר מכל דבר אחר...

הילדים שלי לא יגדלו כמו שאני גדלתי...ההורים שלי לא ויתרו על דבר בעבורי.

אני כל כך אוהבת אותם איך אני יכולה לדרוש מהם לעשות משהו?

המכנה המובהק והמשותף לתשובות האלו ולעוד רבות שדומות להן הוא הוויתור. כמה אנחנו כהורים בוחרים לוותר על מה שחשוב לנו למען הילדים שלנו. הוויתורים האלו נמצאים בכל מקום, בכל זמן. הם שם והם מייצרים מציאות שבסופו של דבר מאוד לא רצויה לנו, לכולנו.

כדאי שהדברים יהיו ברורים, כאשר נוותר על הרצונות שלנו למען ילדינו, מה שהם ילמדו זה דבר אחד - לא רק שאבא או אמא או אולי שניהם מוכנים לוותר למענם, אלא שבעצם הם מוותרים בעצם על עצמם, כי הרי ברור שהרצונות שלנו הם בעצם מי שאנחנו.

בהקשר הזה, אני בטוח שחלקנו זוכר את סרטון ההדרכה למסכות האב"כ, ומי שלא זוכר בוודאי מכיר את סרטון ההדרכה שמוקרן בעת ההכנות האחרונות של ההמראה לכל טיסה שהיא.

כדאי לשים לב לפרט אחד ואולי הפרט הכי חשוב - סרטי ההדרכה מנחים באופן מדויק את ההורה לדאוג לעצמו לפני שהוא דואג לילד שלו, כלומר, לשים את המסכה על פניו לפני שהוא חובש אותה לילדו.

הטעם לכך הוא פשוט, אם אני לא אדאג לעצמי, לא באמת אוכל לדאוג להציל את ילדיי ברגע האמת, אם אני לא אוכל לתפקד הרי שילדי גם יפגעו.

ובחיים בדיוק כמו בזמן שיושבים במטוס ברגעים האלו שלפני ההמראה, בחיים שלנו, אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו לפני שאנו דואגים לרצונות של ילדנו.

לצערי רבים מההורים חושבים כך אבל עדיין רבים מההורים מתנהגים להיפך, מוותרים על הרצונות שלהם, מאפשרים לילדים שלהם דברים שיש להם מחיר אישי ולעתים אף כואב ומיותר.

אם אנחנו נכבד את עצמנו, אם אנחנו נשים את עצמנו בראש סדר העדיפויות האישי שלנו, נדאג לברר מהם הרצונות שלנו, נתאמץ להבין מהי דרכנו, רק אז הילדים שלנו "יפגשו" הורים אחרים, הורים שמכבדים את עצמם, מעריכים את מי שהם, הורים שממש לא מוותרים על עצמם.

התוצאה היא ברורה, כי אם נדאג לרצונות שלנו, מה שהילדים שלנו ילמדו הוא כי יש לנו  רצונות, ואם יש לנו רצונות ואנחנו עומדים עליהם הם מתוך כך ילמדו להעריך אותנו, לכבד אותנו וידברו אלינו בנימוס ובלשון נקייה וחיובית.

אז התשובה כעת היא הרבה יותר ברורה, ואם אתם רוצים שהילדים שלכם יתנהגו אחרת, הדרך היא פשוטה לדאוג שהם לא רק ישמעו מהם הרצונות שלכם, אלא גם יהיו נוכחים להגשמתם.

כאשר כולנו נלמד להבין מהם הרצונות שלנו, איך אנחנו נותנים להם ביטוי בשטח ועד כמה המציאות משקפת את הרצון הזה, אז, יתחולל מהפך בחיינו ומערכות היחסים שבמרחב שלנו ישקפו אותנו כאדם שמעשיו תואמים את דבריו, שעומד במילה שלו.

 ואדם כזה, זוקף ראש הלאה וממשיך הלאה, אדם כזה מכבד את עצמו ואחרים מכבדים אותו.

התשובה היא פשוטה - לכבד אחרים זה לכבד את עצמך, ולוותר על עצמך למען אחרים זה לא ממש לכבד את עצמך.

עוד בלוגים ותובנות של דן כהן: 

משפיעים על הנוכחות

מרוץ החגים

דן כהן הוא מאמן אישי ועסקי, המדריך האישי לחיים נכונים והבעלים של חברת

2C2B