סבא גדי, אבא שלי, בתמונה הדוממת שעל המדף בסלון ביתי, הוא חלק מחייהם של ילדי מרגע לידתם. בבית הקברות הקיבוצי שבו הוא קבור - דשא, פרחים, מרחבים, הילדים שלי רצים בין העצים. מכירים כל אבן, כל סיפור, מתעניינים ושואלים.

מעולם לא שאלתי את עצמי האם זה טוב או רע? נכון או לא? היה לי ברור מהרגע הראשון שבו הפכתי לאם, שילדיי באים איתי לבית הקברות ושסבא גדי הוא חלק מהחיים שלהם. סיפור חייו ומותו של אבי מוכר להם וההתעניינות שלהם, השאלות וההבנה שלהם משתנים עם הגיל.

אבי, גדי בר דוד ז"ל, נפצע קשה במלחמת יום הכיפור. עשר שנים לאחר הפציעה חלה החמרה במצבו, והוא מת מפצעיו בשנת 1987. ביום הזיכרון, מוקפת במשפחתי, מחובקת ואהובה, אני זוכרת  את  אלו שאינם, אבל גם מוקירה ומעריכה  את הקיים.

אבי קבור בבית קברות שבקיבוץ כפר מסריק. בית קברות עירוני שונה לרוב מבית קברות כפרי, וזהו גורם משמעותי בשיקול אם לקחת ילדים או לא לבית הקברות. ילדים סקרנים ומחפשים להבין ולדעת. גם אם אינם נוכחים בבית הקברות, עצם העיסוק עם המוות מעורר שאלות לגבי סופיות וקבורה. אז מה עושים?

הכרת נושא המוות בגיל קטן

פעם בשנה, ביום הזיכרון, מדינה שלמה עומדת דום ומתייחדת עם זיכרון הנופלים. הילדים בישראל גדלים אל תוך מציאות זו, וכהורים – חשוב שתעזרו להם להבין יום זה ולהתמודד עימו בפן הרגשי.

חשוב שתכירו את תהליך התפתחות הבנת מושג "המוות" אצל ילדים. חשוב גם שתהיו מודעים לצרכים הרגשיים האינדיבידואליים של כל אחד מהם בהקשר זה. בגיל טרום בית ספר, החשיבה של ילדים מאופיינת בחשיבה "מגית" נורמטיבית, שמקורה בקושי של ילדים להבחין בין מציאות לדמיון. הילדים מאמינים בכוחות שלהם להשפיע על המציאות ועל החיים, ומאמינים שהם יכולים לשנות את המציאות בכוח של המחשבה שלהם. בהתייחסות למוות, ילדים עשויים להכחיש אותו או להרגיש שהם יכולים להשפיע עליו. עם התבגרותם, מתחילים הילדים לקלוט את הסופיות והנצחיות שבמוות. הבנה זו  מעוררת מחשבות מפחידות וחרדות הקשורות במוות.תחילה, הילדים חרדים ממותם ללא עת של הקרובים אליהם (הורים, סבים), ובהמשך מהפגיעות שלהם עצמם.

הורים רבים מחפשים דרכים לגונן על ילדיהם מפני חשיפתם למידע שיש בו אובדן וכאב. הם מתקשים לעיתים להכיל את רגשות הילדים בגלל הקושי האישי שלהם ועוצמת הכאב והחרדה שהם עצמם חשים.

בעידן המודרני, ילדים חשופים למידע דרך המדיות השונות וקשה למנוע או לסנן חשיפה זו. ביום הזיכרון, ילדים קולטים את העצב שסביבם - דרך טקסי הזיכרון, צפירות, תוכניות הטלוויזיה והעצב בעיניי האנשים סביבם. כל אלו מעלים שאלות ומציפים ברגשות.

הדרך הנכונה להתמודד עם החשיפה של הילדים למציאות זו היא לצייד אותם במידע אמין ולתת להם כלים להתמודד עם רגשותיהם. הדרך שבה הורים עוזרים  לילדים להתמודד עם החשיפה למושג המוות ועם הכאב והחרדות שהילדים מעלים, תשפיע על יכולת ההתמודדות של הילדים ועל החוסן הרגשי שלהם בהמשך חייהם.

אין שאלה קשה להורה משאלתו החרדה של ילדו "גם אני אמות?", "גם אתה תמות?" ילדי שלי הרעידו את ליבי בכל פעם כששאלו אותי שאלות אלו, ובכל פעם רציתי להבטיח להם חיי נצח. אך חשוב שכהורים נשיב בכנות תוך התייחסות לגיל הילדים וליכולתם להבין.

מדריך פרקטי להתמודדות עם נושא המוות אצל ילדים

אני רוצה לשתף אתכם בכלים ורעיונות שיאפשרו לילדים שלכם לדבר על הרגשות שלהם ויאפשרו להם לשאול שאלות, בייחוד ביום המיוחד הזה שכולו זיכרון ועצב. כשהייתי בגילם ואיבדתי את אבי לא היו בידיי כלים אלו. שנים שלא שיתפתי איש ברגשותיי. היום, כאמא, כמטפלת, חשוב לי לעזור לילדים לבטא את הרגשות שלהם, לשתף ולקבל עזרה. אתם מוזמנים לבחור בדרך אחת שמתאימה לכם מבין ההצעות שמובאות כאן. זיכרו כי המטרה היא לעודד שיחה פתוחה וגלויה. אין צורך להרבות באמצעים ומומלץ להיזהר מהצפה במידע ופרטים. הקשב של ילדים קצר ויכולת ההכלה קטנה. התאימו את הבחירה להם ולכם, השתמשו בהזדמנויות שנקרותבדרככם והיו מודעים לצרכים של הילדים שלכם.

שיחה על רגשות ושאלות שילדים שואלים – היעזרו בשאלות המצורפת בדף העזר הכולל שאלות שילדים שואלים על מוות כדי להיות מוכנים למגוון השאלות שילדים שואלים. אין "נוסחה"  אחת נכונה של תשובות. כל הורה, אמונתו ודרכו להתמודד ולהשיב. חשוב להיות כנים וישירים בתשובות שלכם, לא להתחמק או להעמיס במידע ולהתאים אותו לגיל הילד. כשילדי היו בגיל 3-4 וביטאו חרדה מפני מותי שלי, ידעתי שהם צעירים מכדי להבין הסברים מורכבים ובחרתי לומר להם ש"איני עומדת למות". כשגדלו מעט (בני כ-5+) יכולתי להרגיע אותם בכך ש"אמות עוד הרבה זמן כשאהיה ממש זקנה, ולהם עצמם יהיו ילדים", בכך הרגעתי את חששותיהם אך לא ביטלתי את עובדת המוות והשיחה עליו. היום, הם בני 10 ומודעים לכך שאנשים מתים גם בטרם עת. ידיעה זו מאפשרת שיחה בוגרת על אנשים שמתו ועל החששות שלהם.

שירים וסיפורים - היעזרו בשירים הרבים הקיימים ומושמעים ביום זה כדי לשוחח על רגשות.

יום הזיכרון. שעה נסיעה מביתנו לבית הקברות. השירים מתחלפים והבן שלי מחכה לשיר "גבעת התחמושת". השיר הרשים אותו בעוצמתו, בסיפור הקרב ההיסטורי, בקצב התופים, הניצחון. הקשבה לשיר מאפשרת לו ולי לשוחח על אומץ, גבורה וניצחון ועל כאב, פציעה ומוות. שירים מבטאים תחושות ומחשבות.

הבעת רגשות בעקבות ספרים ודמויות – קיימים ספרים רבים המיועדים לילדים ועוסקים בנושא זה. בחרו בספר המתאים לילד שלכם, קיראו אותו עימו ואפשרו לו לשאול שאלות ולבטא את רגשותיו דרך הדמויות שבסיפור. ילדים יחשפו לרגשות שהדמויות בסיפור מבטאות ויקבלו לגיטימציה להשליך את רגשותיהם שלהם על הדמויות.

צפייה בתוכניות טלוויזיה – כבר בצהרי ערב יום הזיכרון התוכניות משתנות בערוצי הילדים. הצטרפו אל הילדים, צפו עימם ושוחחו על המידע שמוצג. טלוויזיה מעניינת, מלמדת וממחישה. יחד עם זאת, התוכניות עשויות להיות בעלות תכנים קשים לצפייה, עמוסים במידע ורגשות. כדאי להגביל או לסנן את התוכניות ולהתאימן לגיל של הילד שלכם.

הבעת רגשות דרך ציור - ציור עבור ילדים הוא דרך טבעית לביטוי רגשות. ציירו עם הילד שלכם והקשיבו לסיפורים שהציורים שלו מספרים. ציור מרגיע ומאפשר שיח מעמיק והשלכתי.

דרך אישית לביטוי רגשות - לכל אחד דרך משלו לבטא אבל וצער. אמא שלי היתה עסוקה שנים רבות בהנצחה. אחותי יוצרת ריקודים ומבטאת את רגשותיה בתנועה. אני מצלמת וכותבת. חשוב לתת לגיטימציה לדרך הביטוי הייחודית של כל אחד, ולא לנסות לאלץ את כולם לאותה מסגרת.

השתתפות בטקסי זיכרון – בכל ערב יום הזיכרון אנו מקדימים את ההתארגנות של הערב. בשעה 20:00 ממתינים לצפירה, מתבוננים בטקס הממלכתי בטלוויזיה ובעיקר, נמצאים כל המשפחה ביחד. תליית דגל ישראל, הדלקת נר זיכרון או הליכה לטקס קהילתי - ישנן דרכים רבות ומגוונות לשיתוף הילד שלכם  בציון יום הזיכרון. 

עוד על רוית לירון:

אמא לתאומים פעמיים

ערכת התארגנות משפחתית

פירמידת משימות לילדים

דף תיעוד חוויות לאמהות

משחק שובר שגרה

זמן איכות משפחתי

ליצירת קשר: [email protected]

לאתר: www.tikitime.co.il